הסיפור שמאחורי התמונה

תמיד כיף לפגוש זוג שאוהב לרקוד, ועוד יותר כיף לכתוב עליו. לצד העשייה המרתקת והמעוררת השראה שלהם לאורך השנים, תמיד ליוותה אותם כמיהה עמוקה למוזיקה ולרחבת הריקודים – בכל פינה בעולם שאליה הגיעו במסגרת תפקידו כשגריר ישראל בבירות השונות.

החיוך שמציף את פניהם כשהם נזכרים ברחבות שבהן חוללו מסביב לגלובוס, מדבק כל כך שהוא מציף גם אותך בשמחה וממש גורם לך לזוז על הכיסא בקצב הסמבה. ובמסיבות פורים? שם השמחה כבר כפולה ומכופלת – גם מתחפשים, גם רוקדים, וכל הרצפה רועדת.

כתיבת ספר זיכרונות היא תמיד תירוץ מצוין לשלוח את כל בני המשפחה לפשפש בקופסאות נעליים ישנות, בחיפוש אחר הרגעים הכי מרגשים והניחוחות של פעם. לפעמים, בין הררי הנוסטלגיה, צצה פתאום תמונה של דמות מסתורית. אף אחד לא באמת מזהה מי מצולם בה, אבל החיוך שהיא מעלה על השפתיים מבהיר מיד: היא חייבת להיכנס לספר.

כך קרה גם עם הילדה הקטנה שבתמונה – זו עם עיני האבטיח העגולות, שמשני צדיה מונחים שני אבטיחים אמיתיים, כמעט בגודל הראש שלה. היא השתלבה בין הדפים בטבעיות מוחלטת. ברור לכולם שהצילום נעשה כאן בארץ, ודי ברור שלצלם בצלמוניה הישנה (או להורים המשועשעים שלה) היה חוש הומור נהדר כשהם בחרו בקומפוזיציה המבודחת הזו.

אין לי ספק שכל מי שידפדף בספר יעצור לרגע ליד התמונה הזו, וינסה לנחש מי היא הקטנטנה המקסימה. אולי נגלה את זה יום אחד ואולי לא – בינתיים, פשוט נהנה מהקסם והמסתורין.

לפני זמן מה, לרגל יום הולדתו ה- 90 (!)  היה לנו הכבוד והעונג להפיק את סיפור חייו בספר, של איש יקר, שסיפורו האישי שזור בסיפורה של העיר ירושלים, ובסיפורה של המדינה מטרום הקמתה. ניסים כהן שמו.

עלילותיו המרתקות של ניסים, תוכלו לקרוא בקישור המצורף של הספר שהפקנו לכבודו.

ומה הקשר בין זה לבין כבוד נשיא המדינה מר רובי ריבלין, לבין אופנועים?
דווקא על זה רציתי להתעכב… ולשתף אתכם.

כמה חודשים לאחר הפקת הספר, קיבלתי מבנותיו בווטצאפ את התמונות האלו, שבהם נראים ניסים כהן (גיבור סיפורינו הראשי) ומר ריבלין, לוחצים ידיים בחמימות.

לתמונות התלווה הסבר:

 " אבא מכיר את רובי ריבלין עוד כשרובי היה צעיר שרכב על אופנוע והיה מגיע לעסק של אבא (מוסך לתיקון אופנועים) בשכונת ממילא בירושלים. היה יושב אצל אבא על קפה והיו דנים ב "עניינים ברומו של עולם…" (כדורגל…).
אז לזכר הימים ההם אבא ביקש להיפגש אתו והוא הסכים ברצון. במפגש אבא העניק לנשיא עותק של הספר".

האנקדוטה המשעשעת הזו העלתה אצלי הרהור…
זה לא דבר מובן מאליו, להיות למעלה בראש הפירמידה, ובכל זאת לא לשכוח את אלו שהיו סביבך, גם כשהיית למטה, ולהעניק להם זמן והוקרה.
כמה אנשים כאלו אתם מכירים?
ועוד משהו- משום מה… דווקא מסתדר לי ממש טוב בדימיון, התיאור של רובי ריבלין הצעיר, רוכב על אופנוע בסימטאות ירושלים. יש לו את זה.

לפני כ- 7 שנים הכנתי אלבום מיוחד ליום הולדתה ה- 80 של אישה מיוחדת. אריקה שמה. אמא של חבר טוב שלי. 
המיוחד באלבום היה הרעיון המקורי והיצירתי, לא שלי הפעם, אלא של חבריי (בנה וכלתה של אריקה) שבו הוא נערך.
האלבום נקרא: "אמא- 81 סיבות שבזכותן אנחנו אוהבים אותך כל כך", והוא אכן שזור ב 81 סיבות לאהבה, המייחדות את אריקה ומשפחתה.

ולמה אני מספרת לכם על כך 7 שנים אחרי הפקת האלבום?

ובכן, אריקה נפטרה לפני כשבועיים, בגיל 87, כשמשפחתה המורחבת והאוהבת מסביבה, סועדת אותה בימיה האחרונים.
במהלך הלוויה וביקור ניחום אבלים חשבתי לעצמי- יש הרבה דרכים שבהן משפחה יכולה להביע את אהבתה לאם המשפחה, והפקת אלבום ליום הולדת 80 היא בהחלט רק אחת מהן.

אבל איזה מזל…
איזה מזל שהזדמנה למשפחה האפשרות להביע את אהבתה באופן כה מרגש, עוד בחייה של אריקה ולא לאחר מותה.
איזה מזל שאריקה ידעה עד כמה היתה יקרה ואהובה.
איזה מזל שגם לי ניתנה ההזדמנות להכיר אותה ואת ייחודה, גם באופן אישי, וגם דרך עיניהם של בני המשפחה, במהלך הפקת האלבום ליום הולדתה.
איזה מזל שעכשיו, לאחר מותה, יש אלבום לדפדף, להיזכר, להתרפק…

הגיע הזמן להגיד כמה מילות שבח לאלו הפועלים/ות מאחורי הקלעים, בשביל לארגן עבור הבעל/האישה/האח/האב/האם/הבן/הבת מסיבת יום הולדת מרוממת נפש ומושקעת במיוחד.

בואו נודה על האמת- לארגן מסיבה או ארוע ליום הולדת זו משימה הדורשת לא מעט אנרגיות, יצירתיות, סבלנות, מסירות וזמן פנוי. כי אם כבר- אז לא בשביל לסמן V שביצענו ואפשר להמשיך הלאה. אם כבר- אז שיהיה WOW. ולא כל אחד בנוי לזה.

לפעמים אלו הילדים שלוקחים את היוזמה לידיהם, ומוציאים לפועל מסיבת יום הולדת מושקעת לאבא/אמא ליום הולדת עגול, הכוללת כמובן גם מצגת וגם אלבום דיגיטלי תואם.

אם יש כמה ילדים במשפחה – בד"כ המטלה מונחת על כתפיה של הבת (זו שכולם תמיד סומכים עליה כל הזמן), והיא זו המנופפת בשרביט- סוחבת את העגלה, מחלקת משימות, מקבלת החלטות, ומוציאה אל הפועל.

לפעמים זו דווקא בת הזוג, האישה שאתו, שלמזלו הרב, גם אחרי כמה עשרות שנים ביחד, היא עדיין נהנית לפרגן לו- ובגדול.

ובכל אופן, עצם הרמת הפרוייקט על-ידי מישהו מבני המשפחה, מעידה יותר מהכל- שהלוואי ובכל משפחה היתה אחת כזו !

זה היה הפרוייקט הארוך והמורכב ביותר שלקחנו על עצמנו, לפני למעלה משנה…
אברהם הגיע אלי בעקבות המלצות שקיבל, עם טקסט בן כמה מאות עמודים, שנכתבו במהלך של כ- 7 שנים , והתוצאה, שלא מצאה חן בעיני המשפחה- הובילה למשבר אמון עם הכותב, וכך הגיעה אלינו- לטיפול (אולי יותר נכון להגיד- החייאה…).
לטובת שיקומו של הפרוייקט המשפחתי, גייסתי את עמיתותי המדהימות- אורלי בורנשטיין , עמית דניאל, ושושי נוי, להשלמת הכתיבה, טיפול בעריכה הלשונית של כל הספר, תיקון התמונות והעיצוב הגרפי שלו. במהלך העבודה על הספר נפגשנו עם חלק מבני המשפחה, השיחות האינטנסיביות והעבודה המשותפת גרמו לנו להרגיש שאנחנו כמעט כמו משפחה!
והנה אנחנו עומדים, בתקופת הקורונה, משיקים כוס לכבוד סיום הפרוייקט ומסירת הספר המודפס למשפחה! וגם מכתב 
ברכה קיבלנו, אותו אנחנו מראים כאן- בגאווה!

לא בכל יום מתמזל מזלנו להשתתף בחגיגת יום הולדת 100 של לקוח…
ובהחלט שלא בכל יום מזדמן לנו להפיק ספר "סיפור חיים" לסבא רבא בן 100, עדיין חד כתער, עדיין עם זיכרון מדהים וחיוניות שהייתי בהחלט מאחלת לי ולכם, בגיל צעיר בהרבה…
מרגישה חובה לשתף אתכם בתהליך המדהים שעברנו איתו…
זה התחיל בהכנות להפקת "גלויות מהחיים" לדיווי, לקראת יום הולדתו ה- 100, כחצי שנה לפני שאמור היה לחול יום הולדתו.
די מהר גילינו שסבא רבא דיווי לא עוצר באדום – מה שיש לו לספר ולהנחיל לדורות הבאים, לא יכול להיכנס לפורמט של גלויות מהחיים.
בסיכומו של דבר סיפור החיים של דיווי מכיל למעלה מ- 100 עמודים… אם תרצו- עמוד לכל שנה בחייו. וסיימנו את הספר באמירה האופטימית- "תם ולא נשלם"… בקיצור- מחכים לפרק הבא!
אז דייווי היקר, אמנם פיזית לא היינו שם- בחגיגות המאה, אבל דיווחים ותמונות כבר קיבלנו. וציפור קטנה לחשה לנו שהיית מאוד מאוד נרגש לקבל את הספר כמתנה ליום הולדתך ה- 100, וזאת למרות שידעת מילה במילה את תוכנו של הספר… אבל עכשיו הכל כתוב היטב, מלווה בעשרות תמונות שטופלו היטב בפוטושופ כדי להביאן למצב אופטימלי, ובברכות מהילדים ובני.ות זוגם.ן, מהנכדים, וגם מהנינים. ועתה נותר- להשוויץ לחברים, ולחלק עותקים. אהה, כן, ולא לשכוח- להעביר עותק דיגיטלי לספריה הלאומית.

לפני כ- 13 שנה פחות או יותר, קיבלתי פניה להפקת אלבום זיכרון לזיכרו של שוטר צעיר ומוערך שנפל בעת מילוי תפקידו.
הבקשה הגיעה מאחיו של החלל, וביחד הפקנו את האלבום לזיכרו. הארוע המצער וההפקה המרגשת נותרו חרוטות עמוק בזיכרוני. בעיקר עקב העובדה שהחלל היה נשוי טרי, ואשתו היתה בהריון בחודש השישי, עם ילדם הראשון.

עברו מאז 13 שנה, ואז קיבלתי פניה מלקוחה חדשה שלא הכרתי, להכין לבר המצווה של בנה אלבום / ספר אורחים. שמה של הלקוחה צילצל לי מוכר, אך לא הצלחתי להבין מהיכן. האלבום הוכן ונשלח אל הלקוחה מבלי שזכיתי לראות אותה פנים מול פנים…
והיום, תוך שאני מעלה את האלבום של בנה אמיר לאתר, זה היכה בי… 
אמיר הוא בנו של השוטר שנהרג, ועכשיו הוא חוגג בר מצווה…
ואני, מתרגשת כולי, מבינה שזכיתי להיות שותפה לארועים המכוננים במשפחה הזו, אולי אפילו מבלי דעת. ונותר לי רק לתהות- האם אמו של אמיר יודעת שאני היא זו שהכנתי אלבום לזכרו של בעלה ז"ל, אז… מזמן… לפני 13 שנים?

לפני כארבע שנים, התבקשנו ע"י משפחה אבלה, להכין אלבום לזכרו של אב המשפחה. זה היה אדם צעיר שנפטר ממחלה קשה וארוכה והותיר אחריו אישה ושלושה בנים, שהצעיר שבהם היה בן 13.
האבל הכבד שאפף את המשפחה לא איפשר להם להתפנות להכנת ארוע בר מצווה ראוי וחגיגי לצעיר שבבנים, ובר המצווה שלו צויינה בצנעה אופיינית להלך הרוח.
עברו מאז כאמור, ארבע שנים. המשפחה החלה אט אט להתאושש ולחזור לחיי שיגרה. הנער שלנו עכשיו בן 17.
ליום הולדתו הוא ביקש מאמו שתפיק לכבודו אלבום ליום הולדת. כזה שמרכז בתוכו את כל הזיכרונות והתמונות החשובות מ- 17 השנים שחלפו. מאז שנולד כפג קטנטן ופגיע בבי"ח אסף הרופא, ועד היום, כשהפך לנער תמיר, חברותי ומשעשע.
עבורנו זה היה פרוייקט מיוחד במינו, לציין אבן דרך של נער בן 17 באלבום…
לא בן 13 החוגג בר מצווה, לא בן 20 החוגג יום הולדת עגול…
דווקא שבע עשרה.
כשרוצים לפנק מישהו בהפקת אלבום ליום הולדתו, אין דבר כזה "מאוחר מידי" או "מוקדם מידי".